<h1>ספר החינוך מצוה תקמ"ה</h1>
<h2>דף קלח:</h2>
לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר [דברים כ"ב] שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. משרשי המצוה לתת אל לבינו שהשגחת האל ברוך הוא על בריותיו במין האדם בפרט, כמו שכתוב כי עיניו על כל דרכי איש וגומר, ובשאר מיני בעלי חיים במינין דרך כלל, כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים, כי בהשגחת החי וקיים לעד ברוך הוא על הדבר ימצא בו הקיום, ובהניח האדם דעתו על זה יבין דרכי השם ויראה כי המשכת קיום המינין בעולם שלא כלה ואבד אחד מכולם מביצי כינים ועד קרני ראם מיום שנבראו הכל במאמרו וחפצו על זה, וכמו כן ידע האדם כי אשר ישמור מצוות בוראו ויישיר כל דרכיו והוא נקי כפים ובר לבב תהיה השגחת האל עליו ויתקיים גופו זמן רב בעולם הזה ונפשו לעד לעולם הבא, וכגון זה יאמרו זכרונם לברכה [סוטה ח' ע"ב] מדה כנגד מדה, כי בהיות זה האיש נותן דעתו כי הקיום והטובה בהשגחת האל בדברים ולא בסבה אחרת יזכה הוא גם כן שיפנה עליו האל לטובה ויקיים אותו, ובשכר הקיום והיכולת שהוא מאמין בבורא בענין זה אמרו זכרונם לברכה במדרש [דברים רבה כי תצא] שהאדם זוכה לבנים בשכר מצוה זו, כלומר שימשוך קיומו, שהבנים הם קיום האדם וזכרו. ודקדקו הדבר לפי הדומה מאמרו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, כלומר בנים תקח לנפשך, שהיה יכול לומר תשלח האם ולא ואת הבנים תקח לך. ומן השורש הזה אמרו זכרונם לברכה [ברכות ל"ג ע"ב] שהאומר בתפילתו רחמינו שאתה המרחם כי על קן צפור יגיעו רחמיך שמשתקין אותו, שאין הענין רחמים אלא כדי לזכותינו על הענין שזכרתי, ואמרו בטעם זה בגמרא מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות, ואין הענין לומר שאין הקדוש ברוך הוא מרחם חלילה שהרי הוא נקרא רחום, ואמרו זכרונם לברכה [שבת קל"ג ע"ב] מה הקדוש ברוך הוא רחום אף אתה היה מרחם, אבל כוונתם לומר שאין מדת הרחמנות בו חלילה כמו בבני אדם שהרחמנות בהם מוכרח בטבעם ששם בהם הבורא ברוך הוא, אבל הרחמנות אליו מחפצו הפשוט שחייבה חכמתו לרחם מפני שהוא מדה טובה, וכל הטובות נמצאות מאתו, ואמרו כי בצוותו אותנו על זה לא מצד הכרח מדת הרחמנות צונו בדבר שהרי התיר לנו השחיטה בהן, כי כל המינין לצורך האדם הן נבראין, אבל הצוואה על זה ובאותו ואת בנו שהיא כיוצא בה ובשאר מצוות רבות אינו אלא כגזירה לפניו שגזר על זה בחפצו הפשוט ואלו רצה בהפך מזה לא יכריחנו דבר ולא ימנענו סבה חלילה כמונו אנחנו הבנויים בכח הטבעים, שמדת הרחמנות תעכבנו מלהשחית או תכריחנו להטיב לפעמים, זהו ענין אמרם אינה אלא גזירות ומשורש הענין מה שזכרנו. והרב רבנו משה בן נחמן זכרונו לברכה כתב בטעם מצוה זו ובטעם אותו ואת בנו לפי שיש לבהמות דאגה גדולה בראותן צער בניהן כמו לבני אדם, כי אהבת האם לבן איננו דבר נמשך אחר השכל, אבל הוא מפעולות כח המחשבה המצואה בבהמות כאשר היא מצואה באדם. ואמר הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה בענין זה, ואל תשיב מילין ממאמר החכמים האומרים על קן צפור וכולי, כי זו סברת מי שיראה שאין טעם למצוות אלא חפץ הבורא, ואנו מחזיקים בסברא השנית שהיא שיש בכל המצוות טעם, והוקשה עליו מה שנמצא בבראשית רבה [פרשה מ"ד] וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא ניתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות, שנאמר [משלי ל'] כל אמרת יי' צרופה. והרב רבנו משה בן נחמן זכרונו לברכה תירץ הקושיות ובירר הענין בירור שלם ונחמד, וזה לשונו שכתב בפירוש התורה שלנו: זה הענין שכתב הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה במצוות שיש להם טעם דבר מבואר הוא מאד כי בכל אחת טעם ותועלת ותיקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה עליהם יתברך, וכבר אמרו זכרונם לברכה [סנהדרין כ"א ע"ב] מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכולי, ודרשו זכרונם לברכה [פסחים קי"ט ע"א] ולמכסה עתיק [ישעי' כ"ג] זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומיא, ומאי ניהו טעמי תורה, וכבר דרשו בפרה אדומה [במדבר רבה פי"ט] שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשת פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני [קהלת ז'], ואמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חקה, דכתיב [זכריה י"ד] והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, קפאון דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידין להיות צופין לעולם הבא כהדין סמייא דצפי, דכתיב [ישעיה מ"ב] והולכתי עורים בדרך לא ידעו, וכתיב [שם] אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לרבי עקיבה, כלומר שרבי עקיבה ידעם בעולם הזה, הנה ביארו שאין מניעת טעמי תורה ממנו אלא עוורון בשכלינו ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהן לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים. והרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה הזכיר מהם, אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתו ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצוות להקדוש ברוך הוא בעצמו יתברך אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור נסים ונפלאות הבורא יתברך לדעת את יי', וזהו לצרוף בהם, שיהיו ככסף צרוף כי הצורף כסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצוות להוציא ממנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד, ולשון זה ההגדה עצמה בילמדנו בפרשה זאת החיה [תנחומא שמיני], וכי מה איכפת ליה להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל לנוחר ואוכל כלום אתה מועילו או אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהרות או טמאות ואם חכמת חכמת לך, הא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר [תהלים י"ב] אמרות יי' אמרות טהורות, אמרת יי' צרופה [שם י"ח], למה שיהיה מגין עליך, הנה מפורש בכאן שבאו לומר שאין התועלות אליו יתברך שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה ויצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטורת כנראה מפשוטיהן, ואפילו הזכר לנפלאותיו שצוה לעשות לזכור יציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויין להיות מגין עלינו כי כבודינו וסיפורינו בתהלותיו מאפס ותהו נחשבו לו, והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולן לנו ולא להקדוש ברוך הוא, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מן העורף או הנחור אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה, והביא ראייה אחרת [תנחומא שם] או מה איכפת לו בין אוכל טהרות והם המאכלים המותרין לאוכל טמאים והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה [ויקרא כ"א] טמאים הם לכם רק שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת, ואמרם אם חכמת חכמת לך הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו מדות הטובות והמצוות והגזירות במינים לזקק את נפשותינו, וכמו שאמרה תורה [ויקרא כ'] ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, אם כן כולם הם לתועלתינו בלבד, וזה כמו שאמר אליהוא [איוב ל"ה] אם צדקת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, ואמר [שם ז'] או מה מידך יקח, וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו. ושאלו בירושלמי בנדרים [פ"ט ה"א] אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום, והשיבו על השאלה הזאת אי זהו כבוד המקום, כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני נותן, והיינו כבוד המקום משמע דלנפשיה הוא דמהני, כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח, וחטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, הנה ביארו שאפילו הסוכה והלולב ותפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך יי' ממצרים אין לכבוד השם יתברך אבל לרחם על נפשותינו, וכבר סידרו לנו בתפילת יום הכפורים אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך, וכן אמר בתורה [דברים י'] לטוב לך, וכן ויצונו יי' אלהינו לעשות את החקים האלה לטוב לנו כל הימים, והכוונה בכולם לטוב לנו ולא לו יתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו נפשותינו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות, וכן מה שאמרו לפי שעושה גזרותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעות בבעלי נפש הבהמות למנוע אותנו מלעשות בהם צורכינו שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמודים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאד, ומפני זה אמרו [קדושין פ"ב ע"א] טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמים עליהן אבל גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות, עד כאן בפירושי הרב רבנו משה בן נחמן זכרונו לברכה. והנה הארכתי לכתוב לך בני על זה להעיד על כל שרשי ספרי עדים נאמנים שני עמודי עולם חכמים גדולים ונבונים בעלי שכל מזוקק ובסתרי התורה מקובלים, כי הנך רואה בעיניך דעת שניהם כי יש במצוות התורה טעם להועיל בני אדם בדעותיהם להכשירם ולהרגילם להכשיר בהן כל פעולותיהם, ושאין התועלת בעשייתן חלילה לבורא ברוך הוא, ואם אמנם כי יש מן המצות שלא השגנו בטעמן במיעוט שכלינו מרוב עומקן ותכלית גודלן לא נמנע ממנו מהגיד בהן כל אשר נשיג למצוא מן התועלת שיש לו לאדם בעשייתן, וזה דרכי בכל שיחתי בספרי זה שיש במצוות תועלות מצוי לנו אך לא אל המצוה בהן, ואם תתן לבך בדברים תמצא זאת הכוונה בכולן, והרבה יגעתי במקצתן להשיג בעניות דעתי לראות בהן מעט קט מרוב התועלות שבהן, וכתבתיו על כל אחת, וזה חלקי מכל עמלי. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין קל"ט ע"ב] כי יקרא קן צפור לפניך בדרך, מה דרך שאין קנוי לך אף כל וכולי, מכאן אמרו יוני שובך ויוני עליה וצפרין שקננו בטפיחין ובשיחין ובבורות ובמערות ותרנגולין ואווזין שקננו בפרדס חייב לשלח, קננו בתוך הבית וכן יונים דורסיות פטור מלשלח, ואמר רב יהודה המוצא קן בים חייב לשלח, שבכלל לשון בדרך הוא, שנאמר [ישעיה מ"ג] הנותן בים דרך, היתה האם מעופפת על הקן ואין כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח, היתה רובצת על הביצים מוזרות פטור מלשלח, שנאמר אפרוחים או ביצים, מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים כמו כן, שלחה וחזרה אפילו כמה פעמים חייב לשלח, שנאמר שלח תשלח. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק אחרון מחולין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה ולקח האם בעודה על הבנים בטל עשה זה מלבד שעבר על לאו דלא תקח האם, ואם מתה האם קודם שישלחנה או ששלחה אדם אחר אין לו תקנה לקיים העשה ולתקן הלאו, אבל אם שלחה הוא קודם שתמות ניתקן לאויה בכך ופטור, שזה הלאו ניתק הוא אל העשה, וכמו שנכתוב בלאו ח' [מצוה תקמ"ד] הבא על זה בעזרת השם.
